07/10/2026
"למי שמור הספק המשפטי? ליהודים בלבד. גם אם הם קוראים להשמיד את עזה"/ הדיל אבו סאלח, עו"ד במחלקה לזכויות פוליטיות ואזרחיות במרכז עדאלה, שייצג את סאמי אבו שחאדה בדיוני הפסילות.
מי שמופתע מעמדת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, שביקשה מבית המשפט העליון לאשר את פסילת סאמי אבו שחאדה מהתמודדות לכנסת, כנראה לא עקב אחר מדיניות אכיפת עבירות הביטוי בישראל מאז 7 באוקטובר 2023. עמדתה אינה סוטה ממדיניות מערכת אכיפת החוק בשלוש השנים האחרונות, ובמובנים רבים היא התוצאה המתבקשת שלה.
מאז 7 באוקטובר התפתחו בישראל, הלכה למעשה, שני מרחבים של חופש ביטוי. אחד לערבים ואחד ליהודים. כלפי אזרחים ערבים הורחבו החקירות, המעצרים וכתבי האישום על התבטאויות, לעתים בעקבות פרסום אחד ויחיד ברשתות החברתיות. כבר בחודש הראשון למלחמה מסרה המשטרה כי לפחות 95% מהנחקרים בעבירות לפי סעיף 24 לחוק המאבק בטרור היו ערבים. המדיניות הזאת לא התפתחה בחלל ריק. היועמ"שית והפרקליטות היו שותפות לעיצובה ולאשרורה, ובכלל זה על ידי אישור החקירות וההעמדה לדין בעבירות ביטוי.
לעומת זאת, מן העבר השני, כאשר הונחו לפני היועמ"שית ופרקליט המדינה עשרות התבטאויות של אנשים ונבחרי ציבור יהודים, בטענה כי היו בהן קריאות להשמדת רצועת עזה, להרעבתה ולגירוש האוכלוסייה ממנה, הוחלט שלא לפתוח בחקירות. אבל הפער טמון במקום עמוק יותר: באופן שבו המערכת מחלקת את הספק. בדיני פסילת מועמדים, לספק תפקיד מכריע. בית המשפט העליון חזר וקבע כי פסילה היא אמצעי קיצוני, המחייב תשתית ראייתית ברורה, משכנעת וחד־משמעית. הדרישה הזאת נועדה להבטיח שכאשר אפשר לפרש ביטוי באופן שאינו מקים עילת פסילה, הספק יפעל לטובת הזכות לבחור ולהיבחר.
עניינו של אבו שחאדה היה אמור להיות מקרה מובהק להפעלת העיקרון הזה. במרכז בקשת הפסילה עמד מאמר אחד שפירסם ב–8 באוקטובר 2023. אין בו כל קריאה מפורשת לאלימות או תמיכה מפורשת במאבק מזוין. אבו שחאדה הסביר את משמעותו, הציג התבטאויות רבות שבהן גינה את מעשי חמאס ואת הפגיעה באזרחים, והבהיר שכיום לא היה מפרסם את המאמר. אפילו היועמ"שית בעמדתה הראשונה לא ביקשה לפסול את אבו שחאדה, והותירה את ההכרעה לוועדת הבחירות. ואולם אחר כך שינתה את עמדתה, ובבית המשפט העליון היא כבר ביקשה לאשר את פסילתו.
דווקא כאן מתגלה משמעותה של המדיניות בשלוש השנים האחרונות. כאשר מדובר בביטוי של אזרח ערבי, העמימות עצמה נהפכת לחשד. פרסום שאפשר לפרש ביותר מדרך אחת עלול לגרור חקירה, מעצר, כתב אישום, וכעת גם שלילה של הזכות לבחור ולהיבחר. לעומת זאת, כאשר הובאו לידיעת רשויות האכיפה התבטאויות של יהודים שקראו לפגיעה קשה בפלסטינים, המערכת ידעה לתת מקום לספק לטובת הדובר. במקרה של אבו שחאדה עבר ההיגיון הזה מן המשפט הפלילי אל לב המשפט החוקתי: מהשאלה מי ייחקר על דבריו אל השאלה מי רשאי בכלל להתמודד בבחירות.
זו גם היתה השאלה שהגיעה לבית המשפט העליון. בתום הדיון שיקף בית המשפט לאבו שחאדה כי מסתמן רוב לאישור פסילתו, והציע לו להסיר את מועמדותו ובכך להימנע מפסק דין מנומק שיפסול אותו. אבו שחאדה בחר להסיר את מועמדותו. לבחירה הזאת היתה משמעות החורגת מעניינו האישי: פסק דין מנומק בכיוון שסימן בית המשפט היה עלול להפוך את המקרה הפרטני לתקדים, ולהרחיב עוד יותר את היכולת לפסול מועמדים ערבים על יסוד ביטויים עמומים או נתונים לפרשנות.
במובן הזה חשיבותו של הדיון אינה רק בפסק הדין שלא נכתב. עצם נכונותו של בית המשפט לסמן כי מאמר יחיד — שאין בו תמיכה מפורשת במאבק מזוין ושפרשנותו שנויה במחלוקת — עשוי להצדיק פסילה, מלמדת עד כמה ההיגיון שהתבסס באכיפת עבירות הביטוי מאז 7 באוקטובר כבר חילחל מן המשפט הפלילי אל המשפט החוקתי. לו היתה עמדה זו מעוגנת בפסק דין מנומק, היא היתה עלולה למסד את המעבר הזה ולהפוך אותו להלכה שתלווה מועמדים ערבים גם במערכות הבחירות הבאות.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, עניינו של אבו שחאדה מראה שהשאלה כבר אינה רק אם ליהודים ולערבים בישראל עומד אותו חופש ביטוי, אלא אם עומדת להם אותה הגנה משפטית כאשר הם מממשים אותו. מה שהחל במדיניות של חקירות, מעצרים וכתבי אישום על ביטוי הגיע כעת עד בית המשפט העליון ומשמש בסיס לשלילת הזכות להשתתפות פוליטית. הדרך מאפרטהייד בחופש הביטוי לאפרטהייד בזכות להיבחר קצרה: היא מתחילה בשאלה למי מותר לדבר, ומסתיימת בשאלה למי מותר להתמודד בבחירות.
מי שמופתע מעמדת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, שביקשה מבית המשפט העליון לאשר את פסילת סאמי אבו שחאדה מהתמודדות לכנסת, כנראה לא עקב אחר מדיניות אכיפת עביר
