09/09/2026
ראיתי כלב יושב בצד. הוא נראה מתוק ורגוע, אז התקרבתי והושטתי יד ללטף אותו.
הוא נשך אותי.
האינסטינקט הראשוני היה לחשוב: איזה כלב רע. באתי בטוב, וזאת התגובה שקיבלתי?
ואז ראיתי שהרגל שלו פצועה.
הוא לא היה רע. הוא כאב. הוא פחד. ומבחינתו, היד שהושטתי אליו אולי לא באה ללטף, אלא לפגוע במקום שכבר כאב.
ואנשים לא כל כך שונים.
אנחנו פוגשים אדם ולא תמיד יודעים איפה כואב לו. לפעמים אנחנו נותנים אהבה, חברות, פרגון או עזרה ומקבלים בחזרה עקיצה, כעס או זלזול.
יש מי שנפגע כל כך בעבר, שהוא כבר "נושך" לפני שבכלל בדק אם היד שהושטת אליו באה לפגוע או ללטף.
וכאן נכנסת חמלה.
חמלה היא לא ריצוי ולא ביטול עצמי.
אפשר להבין כאב בלי להצדיק פגיעה.
אפשר לסלוח בלי להחזיר אדם לחיינו.
אפשר לאהוב ועדיין להציב גבול.
אנחנו יכולים לראות את הפצע של האחר, אבל אנחנו לא צריכים להפוך את עצמנו לתחבושת שלו.
בשנה החדשה אני מאחלת לנו להיות:
פחות מהירים לשפוט ויותר נדיבים בפרשנות שלנו לאחרים.
להושיט יד למי שזקוק לה, אבל לדעת גם מתי לקחת אותה בחזרה.
שיהיה לנו לב רך וגבולות ברורים.
שנדע להכיל בלי לאבד את עצמנו
לסלוח בלי לוותר על עצמנו
להבין שגם אנחנו ראויים לחמלה.
שנה של פחות שיפוט ויותר הבנה
פחות ריצוי ויותר דיוק
פחות מלחמות ויותר ריפוי.
שנה שבה נדע להיות טובים לאחרים, מבלי להפסיק להיות טובים לעצמנו.
שנה טובה ומתוקה ❤️
