ענבל בר-און, עורכת דין

ענבל בר-און, עורכת דין עורכת הדין ענבל בר-און עוסקת באשפוז בכפייה, בפסיכיאטרי?

30/10/2022

בואו נדבר לרגע על המיתוס הכי גדול שכדאי ומוטב ורצוי לנפץ: "מותר עד 11 בלילה".

כל מי שאי פעם סבל משכן מרעיש, מכיר את הביטוי הזה בעל פה. זה התירוץ העלוב של האנשים שלא מבינים שצריך להתחשב, אלו שמפעילים קריוקי/ טרנסים/ מוסיקה קולנית בפול ווליום בשעות הערב, אך הם חשים צדיקים גדולים, מדוע? כי זה "לפני 23:00". כשהם אומרים את המשפט הזה, בעיני עצמם הם חשים שהם עוטים קדושה גדולה וצדיקות, כי הרי ב 23:05, שזה "דקות בודדות אחרי 11 בלילה", הם הולכים לכבות את הפול ווליום, רק בכדי להדליק אותו מחדש מחר בשעה 16:00 (ואז הם יתהדרו בצדיקות של "לא מיררנו את חייכם בין 2 ל 4 בצהריים).

אני מניחה שאם המשפט הזה מצלצל לכם מוכר, ודאי יצא לכם לא פעם ולא פעמיים להגיע הבייתה מיום עבודה עמוס, רוצים רק לנוח במיטה עם ספר טוב או עם מסכים בפייסבוק, רוצים לאכול ארוחת ערב, רוצים להכין ארוחת ערב לילדים, לקלח אותם, להשכיב אותם לישון עם סיפור, רוצים ערב שקט בבית, אבל אתם לא יכולים כי הבית רועד מן הבומים והבאסים של השכן, ואתם חסרי אונים כי הוא (הידען, כן) אמר לכם ש"מותר עד 23:00".

אם יש משהו שיותר מחרפן מן הרעש הזה, זה שהרעש הזה "מותר", אז זהו, שלא.

יש הבדל בין החוק הפלילי לחוק האזרחי. אכן הדין הפלילי אוסר להרעיש אחרי 23:00, ובין 14:00 ל 16:00, אבל הדין הפלילי אינו חזות הכל.

רעש בלתי סביר אסור בכל שעות הייממה. וגם אם משהו אינו אסור במישור הפלילי, הוא עדיין אסור במישור האזרחי.

כאשר אתם אינכם מסוגלים לחיות בבית שלכם, כי השכן מפעיל קריוקי בפול ווליום כל ערב, וברוב "טובו" מואיל ב"טובו" לכבות ב 23:01, אז אתם חווים מטרד.

ומטרד הוא עוולה אזרחית לפי סעיפים 42 עד 44 לפקודת הנזיקין.

אפשר גם להסתייע בחוק המקרקעין. סעיף 17 לחוק המקרקעין אוסר לעשות במקרקעין שימוש באופן שיפריע לשימוש של אדם אחר במקרקעין: אם השכן שלכם מנגן קריוקי בפול ווליום כי נדמה לו ש"מותר לו" ("עד 23:00 כמובן, כי הוא "צדיק" ומכבה את זה כמה דקות אחרי 23:00)- וזה לא מאפשר לכם לחיות בבית שלכם את החיים הרגילים שלכם, אם זה פוגע באופן שיטתי באורח החיים שלכם, הרי שזה שימוש לא סביר במקרקעין.

כל מי שאי פעם סבל ממטרד רעש, מודע לכך שהמשטרה עושה מעט מידי ומאוחר מידי. היא לרוב מגיעה באיחור קריטי, לאחר שהבית שלכם רעד שעתיים מדציבלים בלתי נסבלים, וכשהיא סוף כל סוף מתקרבת, המרעיש הסדרתי שיודע כיצד לתחמן את המשטרה, מנמיך טיפה, רק בכדי להגביר מחדש כשהניידת מתרחקת. המשטרה אינה אמצעי אכיפה יעיל כנגד מטרדי הרעש, וכל מי שאי פעם סבל מכך, יודע את זה היטב.

מה שכן, הטכנולוגיה של היום לא נותנת כלים רק למטרידים - הטכנולוגיה של היום נותנת כלים לקורבנות שלהם. כן- הטלפון הנייד הכל יכול - יכול בהחלט לסייע לכם בתיעוד מטרד הרעש, לקראת תביעה אזרחית. אתם יכולים לתעד בצילום וידאו את האופן שהרעש בא לידי ביטוי אצלכם בסלון, במטבח, או בחדר השינה: ואלו הם האלמנטים שהופכים את הרעש לבלתי סביר: אם הרעש חודר *אליכם* לבית ופוגע באופן קיצוני ביכולתכם לקיים אורח חיים תקין.

ובנוסף: כיום למרבית הטלפונים הניידים ניתן להוריד מד דציבלים. אם בעבר זה היה מכשיר נדיר שנמצא בידיים של יחידי סגולה, ואפילו המשטרה לא טרחה להחזיק אותו, כיום , כל אחד יכול להוריד מד דציבלים לנייד שלו, וממש לתעד את גובה הרעש שהשכן עושה.

עם כל החומר הזה, אפשר פשוט לפנות לבית המשפט בבקשה לצו מניעה כנגד השכן המרעיש. אם כמה שכנים מתאגדים, הם חולקים בעלויות. לצו מניעה כנגד שכן מרעיש יש יתרון: הוא ניתן לאכיפה באמצעות פקודת בזיון בית המשפט. השכן יבין, שאם הוא ימשיך להרעיש, בניגוד לצו המניעה, אתם, השכנים שסובלים את נחת הקריוקי/בומים ובאסים/ טראנסים/ פול ווליום שלו - תוכלו לתעד באמצעות הטלפונים הניידים כל הפרה שלו באמצעות בית המשפט, ואז לחזור לבית המשפט ולבקש סנקציות לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט.

מדובר בכלי אזרחי אפקטיבי ביותר, וברגע שתבינו את העוצמה של הכלי הזה, תפסיקו להתחנן למשטרה שתשלח ניידת, רק בכדי לשמוע ש"אין ניידת פנויה באזור". אכן, הגיע הזמן להפסיק לסמוך על המשטרה, שמדשדשת בעצלתיים בתחום זה, ולסמוך על הכוח שלכם, כשכנים שסובלים משכן מרעיש, להתאגד ולפנות בפעולה פשוטה יחסית ליישום לבית המשפט. פעולת אכיפה אזרחית תקנה לכם הרבה יותר שקט - לטווח הארוך והמשמעותי, מאשר נסיונות להתחנן למשטרה שתעשה משהו.

בכדי שפעולה משפטית שכזו תהא אפקטיבית, אתם צריכים- כשכנים שסובלים - לתעד את מקור הרעש, בשעות שונות, בצילומי וידאו בתוך הבתים שלכם, וגם במד דציבלים, ולאחר שתצברו תיעוד, פעולה משפטית תתאפשר.

אם החלטתם שהגיע הזמן להפסיק לסבול משכן מטריד, ואם תיעדתם את ההטרדות, אוכל לסייע לכם בהגשת בקשה לצו מניעה כנגד השכן המטריד.

20/10/2022

בואו נדבר על מטרדי רעש.

מטרדי רעש נמצאים במרחב הציבורי שלנו, ולכן - הפתרון להם - הוא עניין לרשות הציבורית: המשטרה או הרשות המקומית.

לרוב הרשויות המקומיות ישנם חוקי עזר עירוניים למניעת מטרדי רעש לסביבה, וזאת בנוסף על החוקים הכלליים של המדינה.

ועם זאת, רוב האזרחים שנתקלים במטרדי רעש הזויים, בשעות לא שעות, וגם ב"שעות המקובלות" (שבהן - רעש לא סביר אסור) - נתקלים בקיר אטום כשהם מבקשים את עזרת הרשות בניטור, מיגור, ופיקוח על מטרדי רעש.

אשמח אם תשתפו אותי - בתגובות או גם בפרטי- באופן שבו הגיבו (או בעיקר - לא הגיבו) הרשויות - כשהתקשרתם להתלונן על מטרדי רעש?

ודגש מיוחד הוא לתושבי עוטף פארק הירקון: מסתבר שבשנת 2009 נחתם הסכם בין תושבי רמת גן לבין חברת גני יהושע ולפיו, החברה מתחייבת לפקח על מטרדי הרעש הנובעים מן הפארק, וכן לטפל בתלונות.

האם אתם מקבלים אוזן קשבת מחברת גני יהושע בנושא מטרדי הרעש? [השאלה אם חברת גני יהושע מצליחה לשמוע את זעקת התושבים מעבר לרעשי הבומים והבאסים של המוסיקה - ה"רשמית" והפיראטית כאחד מן הפארק]

שתפו כיצד הרשות "נרתמת" למען האזרח.

13/01/2022

@@@ קראו עדכון על התפתחות בסוף הפוסט@@@

השיח על תופעות הלוואי של החי@ונים, מודחק, אבל קיים. זה שיח על תופעה שחלק מכחישים, אבל - בשדרות ובאזורים רבים של הרשתות החברתיות, התופעה כבר מתחילה לתפוס תאוצה.

הכל טוב ויפה, וחבל שלא מדברים כך על תופעות הלוואי של תרופות פסיכיאטריות.

השיח בנושא החי@ונים, מלין על "כפייה". ה"כפייה" שעליה מדברים, ובצדק, האנשים שחוששים להתחסן (מסיבות מובנות), אינה "כפייה" שבמסגרתה, שני גברתנים בריונים אוחזים בכך בכוח, אחרי שגררו אותך מן הבית בכוח, ותוקעים בך מזרק בניגוד לרצונך. ה"כפייה" הזו היא חמורה כשלעצמה, היא לחץ שמופעל על אנשים להתחסן, לחץ לא כשר, איום בנידוי חברתי או בלחץ כלכלי ("לא תתחסן אז לא תעבוד"), הטרדה בבדיקות חוזרות ונשנות ועמידה בתורים, זו השפעה בלי הוגנת. כפייה זו לא.

ואני אומרת זאת כעורכת דין שכבר כמה שנים טובות מתעסקת בכפייה של זריקות. תנו לי לספר לכם איך זה עובד: אדם יושב בביתו, פתאום הוא שומע דפיקה בדלת. הוא מציץ מן העינית ורואה שני גברים מגודלי גוף, שמסבירים לו שאם הוא לא יפתח הם ישברו את הדלת, יביאו משטרה, הם דורשים ממנו "להתלוות אליהם בטוב או ברע" - ולרוב, ההבאה הכפויה לאשפוז כפוי כרוכה באלימות ובהשפלה שאין כדוגמתם. זה נעשה לנגד עיני השכנים. ופעמים רבות זה נעשה באופן אלים וברוטאלי.

הלאה: כאשר האנשים אשר יש להם טענות ראויות (למי מהם פחות - צ'יפים זה בטח לא, למי מהם יותר - תופעות הלוואי הן קשות) כנגד החיסון מדברים על "כפייה" (זו לא כפייה, זה לחץ מאסיבי ולא הוגן) - אין להם מושג כיצד *באמת* נראת כפייה של הזרקות:

אדם מגיע למחלקה סגורה באשפוז כפוי. במקרה הטוב נותנים לו הזדמנות ליטול כדור "מרצונו" ותוך איום שזה יהיה בכוח, אם הוא יסרב. במקרה הרע, והשגרתי, מספר גברים מתנפלים עליו, אוחזים בגופו, מפשילים את מכנסיו, ומזריקים לו בישבנו. זו אחת החוויות הכי משפילות שאנשים חווים. מבחינתי זה אונס לכל דבר ועניין, ובפרט כשהמאושפזת בכפייה היא אישה, אשר גברים מפשילים את מכנסיה. זה קורה ללקוחות שלי כל הזמן. כולל לקוחות שעברו בעבר פגיעה מינית, והאקט הזוועתי הזה, שבעיני הוא אונס ופשע לכל דבר ועניין, מבוצע גם כלפיהן.

הייתה לי כבר לקוחה שעברה אונס בבית חולים אחד, הועברה לתה"ש למחלקה "לנשים בלבד" עקב כך (כמובן שהם מכחישים, זה סיפור שלם שמתנהל כעת בביהמ"ש העליון), אבל שם, במחלקה ה"מוגנת" לנשים בלבד, הפשיטו אותה כוחות עזר ממין זכר בכדי להזריק לה בכוח. זה אונס לכל דבר ועניין, זו ברוטליות.

אז כשאנשים שמתנגדים לחיסונים מסיבות שאני מוקירה ומעריכה (היעדר בטיחות, תופעות לוואי) מדברים על "כפייה", חשבו לרגע על כפייה רפואית אמיתית, ואיך היא נראית. היא מתקיימת ללא מפריע כשגרה בנאלית וזוועתית, בחצר האחורית של מדינת ישראל, במחלקות הסגורות. כל הזמן. איש לא זעק על "מוזרקים בכפייה" כשהקבוצה הכי מוחלשת במדינת ישראל, אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, סבלו זריקות בכפייה לאורך כל העשורים האחרונים. הזעקה כנגד "כפייה" קמה רק עם בוא חיסוני הפייזר. זו לא כפייה. זה לחץ בלתי הוגן. אולי כפייה כלכלית (סנקציות כלכליות למי שלא יסכים להתחסן). אבל זו לא כפייה, במובן זה שאיש לא אוחז אותך בכוח ומזריק לך בכוח. זה נעשה רק בחצר האחורית של מדינת ישראל, כלפי האנשים השקופים ביותר, המנודים ביותר. אלא שמותר לעולל להם מה שאסור לעולל לאחרים.

כשכל השמאל זעק על "מעצרים מנהליים", אותו שמאל, לרבות "רופאים לזכויות אדם", שתקו שכשאנשים נכלאים במחלקות פסיכיאטריות בלא שעשו דבר לאיש, בלא שהוגש נגדם כתב אישום, ועל סמך "ראיות לכאורה" שיתכן ויבצעו משהו בעתיד. זה מעצר מנהלי לכל דבר ועניין של אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, אבל השמאל שתק.

וגם כיום, האנשים שמתנגדים להפעלת לחץ מסיבי להתחסן (וזו לא כפייה עדיין) הם האנשים ששתקו לאורך עשורים כאשר אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, קיבלו בדרך שגרה, כל יום, או פעם בשבועיים במקרה הטוב, או פעם בחודש במקרה הטוב, באופן כוחני, אלים ואונס - זריקות בכפייה, במלוא מובן המילה: אונס לכל דבר ועניין כאשר שני בריונים אוחזים באדם בזמן שאח מזריק לו בישבנו.

כל האנשים שמדברים על תופעות לוואי קשות של החיסונים, והדיבור הזה לגיטימי, היכן הייתם כאשר האוכלוסייה הכי שקופה במדינת ישראל, חוותה תופעות לוואי איומות כתוצאה מזריקות פסיכיאטריות כפויות?

אתם יודעים שתופעות הלוואי של תרופות פסיכיאטריות שמוזרקות בכפייה הן עוויתות בעצבי הפנים, תנועות פנים בלתי רצוניות, השמנת יתר חולנית, צמיחת שדיים אצל גברים, סכרת, מחלות לב, ועוד? אתם יודעים שישנם אנשים שמתמוטטים מדום לב עקב הזריקות האלו?

מדוע אותם אנשים מודרים אינם בשיח? מדוע השיח של "כפייה רפואית" מתמקד אך ורק באנשים שהופעל עליהם לחץ מאסיבי ולא כשר, הטעייה רפואית שאינה מגיעה כדי "כפייה", מדוע השיח הזה מדיר את כל האנשים שבמשך עשורים חווים שגרה של כפייה, וחיים בהשפלה ובידיעה שגופם אינו ברשותם???

איפה הייתם כאשר אנשים נלקחו בכוח מביתם רק בכדי לקבל זריקה במחלקה סגורה? היכן הייתם כאשר אנשים מתקשים לשבת, כי -יש להם פצעים באזור ההזרקה, כתוצאה מהאלימות שנלווית להזרקה?

אחת מתופעות הלוואי של החיסונים שכיום מדברים עליה, היא - שיבושים בוסת. אז ברוכות הבאות לעולם ה"השתבש לי המחזור בגלל זריקה", נשים יקרות, שעד לחיסון הפייזר, מעולם לא חוו הדרה או אפליה מן המערכת הרפואית.

יש לי חדשות בשבילכן: זריקות כגון לפיקסול או קספליון, שניתנות בכפייה לנשים, גורמות ל- הפסקת הוסת, עקב מינונים חריגים של פרולקטין.

בימים אלו אני מטפלת בלקוחה, אשר - קיבלה בכפייה זריקות של לפיקסול או קספליון, רמת הפרולקטין בדמה עלתה לפי 4 מן המקסימום המותר, ונחשו מה?

אף אחד לא מדבר על זה. כשנשים היום קמות ומדברות בגלוי על שיבושים קשים בוסת עקב חי@ון הפייזר, קשר השתיקה נמשך סביב נשים מודרות, נשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, המקבלות בכפייה זריקות שגורמות לעליית הפרולקטין בדם, ולשיבוש הוסת. האם דמן סמוק פחות? האם חייהן ובריאותן חשובים פחות?

אז יש לי לקוחה, שסבלה מתופעות לוואי קשות עקב זריקות קספליון ולפיקסול, והפסקת הוסת - הייתה רק תופעת לוואי אחת מני רבות. המאבק שלי בגורמים הרפואיים- בכדי שיבטיחו שהיא לא תקבל זריקה אלא תרופה שאינה גורמת תופעות לוואי, הוא מתיש.

כשדרשתי מ מרפאת החוץ של איתנים, המרכז הירושלמי לבריאות הנפש, שיחדלו מ"לטפל" בה בזריקה מזיקה, הם אפשרו ללקוחה שלי לעבור למרפאה אחרת, מרפאת אגריפס של מאוחדת, הממוקמת ברחוב אגריפס 42 בירושלים.

קיוויתי שבמרפאת אגריפס של מאוחדת יוכלו להבטיח ללקוחה שלי, בטרם היא תגיע לשם לביקור, כי היא תקבל טיפול בכל תרופה, שאינה זריקת קספליון או לפיקסול, אשר גרמו לה לתופעות לוואי.

התגובה של מרפאת אגריפס הייתה - פשוט מזעזעת. כתבתי להם שני מכתבים שבהם הסברתי להם ש- אני רוצה לוודא שבטרם הלקוחה שלי מגיעה לשם - יובטח לה שלא יעשה שימוש בזריקות שהזיקו לה, כי "ראשית לא תזיק", זה מה שהצוות שם, ד"ר שרון לוי הפסיכיאטרית, וכל השאר - למדו בשנה הראשונה ללימודי רפואה.

בהתחלה הם ניסו להעביר את המכתב שלי לגורמים אחרים שאינם רלוונטים. כשהתעקשתי שהם הכתובת הנכונה, ושכל מה שאני מבקשת הוא שיובטח שלא לטפל בלקוחה שלי בקספליון ובלפיקסול, בטרם היא תגיע, הם החלו עם משחקים מגוכחים.

ראשית מסרה לי ד"ר שרון לוי, באמצעות המזכירה שלה ש"אנחנו לא מדברים עם עורכי דין". לא משנה שהלקוחה שלי נתנה *לי* ייפוי כוח, ולא משנה שהיא ביקשה את התערבותי ומינתה אותי לנציגה שלה, לסוגייה הזו, הם בחרו שלא לכבד את הבחירה שלה ו"לא לדבר עם עורכי דין".

ומה היה הנימוק של ד"ר שרון לוי, אשר נמסר לי טלפונית דרך ה"מזכירה"? הם עסוקים ב"לטפל". לא חברים, כאשר אתם במסגרת טיפול מרפאתי כפוי, אתם לא "מטפלים" בלבד. אתם עוסקים בשילוב קטלני של טיפול רפואי וכפייה.

כשהלקוחה שלי הייתה במרפאה הקודמת ב"איתנים", וסירבה לקבל את הזריקה שמזיקה לה- הפסיכיאטרית איימה עליה בצו ביהמ"ש ובהפעלת כפייה. אז - אל תיתממנו שאתם עוסקים "רק" בטיפול. אתם עוסקים בטיפול בשילוב עם כפיי, ובשל אלמנט הכפיה, שמעורבב בטיפול בצורה הפוגעת ביחסי מטופל מטפל, נאלצתי להתערב.

עקב הנסיון המר של הלקוחה שלי בפעם הקודמת, היינו- היא הגיעה למרפאה ב"איתנים" לאחר סיכום טלפוני שלא תקבל את הזריקה שמזיקה לה, היא בחרה, הפעם - להגיע למרפאה רק ***לאחר*** שיובטח לה שלא תקבל את הזריקה. אולם מרפאת בריאות הנפש באגריפס 42, מסרבים להבטיח ללקוחה שלי שלא תקבל זריקות לפיקסול /קספליון. לאור נסיונה ב"איתנים" היא חוששת.

אתמול טלפנתי למרפאה, לאחר שליחת המכתב, וביקשתי לשוחח עם ד"ר שרון לוי. התגובה: "אנחנו לא משוחחים עם עורכי דין, אנחנו מטפלים". או - כמה נוגע ללב, איזה מטפלים עדינים ורגישים שעוסקים ב"טיפול" ולא רוצים "להתעסק עם עורכי דין".

מאוחר יותר- בשעה 11:22, אני מקבלת שיחה בטון אנטיפתטי ממזכירת המרפאה באגריפס 42 של מאוחדת, והיא "מבקשת למסור לי" ש"היועצת המשפטית של מאוחדת" אמרה ש- אם הלקוחה שלי לא תגיע למרפאה, הם "ידווחו לפסיכיאטר המחוזי".

חשוב לציין כי פסיקה של ביהמ"ש העליון אסרה על אשפוז כפוי של אדם רק משום שהוא לא מגיע לבדיקה שגרתית במרפאה.

ועל אחת כמה וכמה, שהלקוחה שלי מעוניינת להגיע, היא רק - רוצה לוודא לפני שתגיע ש"לא יזיקו" לה בזריקת הקספליון. אז במקום להרגיע את חששותיה המוצדקים של הלקוחה שלי- ובמקום לאשר לה שהיא תקבל כל טיפול שאינו זריקת קספליון/לפיקסול (שגרמו לה לתופעות לוואי קשות ולפגיעה קשה בבריאות)- הם בחרו - לא פחות - לאיים עליה בפניה לפסיכיאטר המחוזי, ואח"כ הם מיתממים- שהלקוחה חוששת להגיע לבד ושכרה עו"ד לצורך דיון איתם.

אם מראש הם היו מבטיחים לה "שלא להזיק" (שנה א' ברפואה, זכור לך, ד"ר שרון לוי נכבדה???), אם מראש היו מרגיעים את החששות שלה ומבטיחים לה מראש שלא לעשות שימוש בזריקות קספליון/לפיקסול, שגרמו לה לרמות חריגות של פלורקטין בדם, היא לא הייתה זקוקה לעו"ד.

איכשהו, כשאנשים מקבלים יחס הולם במרפאות, הם לא פונים לעו"ד. הלקוחה שלי פנתה אלי רק לאחר שקיבלה איומים מן המרפאה הקודמת, וחששה שהסנריו יחזור במרפאה החדשה. אשר יגורה בא לה. ד"ר שרון לוי ממרפאת אגריפס 42 העדיפה לאיים עליה באשפוז כפוי נוסף (השיחה שקיבלתי אתמול ב 11:22 ממזכירת המרפאה), מאשר לשוחח עימה בגובה בעיניים לומר לה שהיא לא תקבל את הזריקות שפגעו בה בריאותית. כי זה מה שילמדו אותם שם בשנה א', ברפואה: "ראשית אל תזיק".

אז אם בקופת חולים מאוחדת קוראים פוסט זה, אני דורשת הבהרה נוספת, הן מן המרפאה והן מן היועמ"ש של הקופה, האם האיום ש"אם היא לא תבוא נדווח לפסיכיאטר המחוזי" (איום משתמע באשפוז כפוי) עדיין עומד בעינו.

האם אתם לא מסוגלים להבטיח למטופלת שלא תגרמו לה נזק, אינכם יכולים לשוחח עם באת כוחה של המטופלת, תוך כבוד לבחירתה, ואתם מעדיפים לאיים עליה באשפוז כפוי?

קופת חולים מאוחדת, היועמ"ש שלה, וצוות מרפאת אגריפס 42 מוזמנים להבהיר, האם האיום ב"דיווח לפסיכיאטר המחוזי" על מטופלת של המרפאה עומד בעינו.

@@@@

@@@ עדכון @@@

קיבלתי תגובה מן היועמ"ש של קופ"ח מאוחדת.
היא טוענת ש"לא היה איום באשפוז כפוי" אלא שפשוט "הצהירה שתדווח לפסיכיאטר המחוזי" כי זה מה שהחוק מחייב אותה, במסגרת טיפול מרפאתי כפוי.

כמובן כתבה לי שהפוסט הזה הוא "לשון הרע".

השבתי לה. כתבתי לה ש- כאשר מטופלת מבקשת לדחות את הביקור במרפאה, עד שיוסדר ויובהר ש- לא יכפה עליה טיפול שגורם לה נזק רפואי, זה אינו "סירוב" גרידא, אלא נסיון לקבוע מועד מחדש בכדי להבטיח שסוגייה מסוימת תוסדר. גם אם כוונתם לא הייתה לאשפז בכפייה, אלא אך ורק "לעדכן את לשכת הפסיכיאטר המחוזי בהתאם לחובתם בדין", עדיין, במקרים רבים שבהם נתקלתי לאורך השנים, אי הגעה של אדם לטמ"כ הוותה עילה לאשפוזו בכפייה, וכאשר שולחים את מזכירת המרפאה להעביר מסר מן היועמ"ש של הקופה: "אם היא לא תגיע נדווח לפסיכיאטר המחוזי", גם אם כוונתם לא הייתה לאשפז בכפייה אלא אך ורק "לדווח", יש בכך כדי לעורר חשש בקרב כל אדם סביר שזה עלול להסתיים באשפוז כפוי. באמירה הזו יש משהו שמפחיד, משהו שעלול לאדם מבועת מן המערכת הפסיכיאטרית, להגיע - מתוך פחד, ולקבל תרופה שהוכחה בעבר כמזיקה לו.

זה גם לא כל כך תמים "לדווח לפסיכיאטר המחוזי שהיא אינה מגיעה לפגישות". זה דיווח מאד סלקטיבי. בפועל היא רוצה להגיע. אבל, מבקשת ש טרם היא תגיע, יובטח לה שלא יופעל עליה לחץ לקבל זריקה שגרמה לה נזק רפואה ועלולה להאמיר את הנזק הרפואי שלה.

הם בחרו להתעלם משני המכתבים שלי, וגם לא להרגיע מטופלת מבוהלת, בכך שפשוט יגידו לה: "אל דאגה, לא נעשה כל שימוש בזריקות שגרמו לך נזק בעבר, אנו דואגים לבריאותך". אך במקום לאותת איתות הרגעה, אשר היה גורם ללקוחה שלי להגיע נינוחה יותר למרפאה, במקום שתגיע מבועתת וחוששת, הם בחרו להתעלם מן המכתבים, ורק להעביר מסר, שבמכלול הנסיבות יש בו איום משתמע. אז גם אם לטענתם, הם לא "התכוונו" לאיים, לגוף שיש לו כוח על מטופלים מוחלשים אשר חוששים ממנו, כי הם במסגרת של טיפול כפוי, צריך להיות מספיק טקט בכדי להתנסח באופן הולם, מדויק, שאינו משתמע לשתי פנים. זה לא אירע שם.

בהחלט היה ניתן להבין שאי הגעה תסתיים באשפוז כפוי. וזאת אני אומרת כעו"ד שלא מעט מלקחותיה הגיע לאשפוז כפוי רק משום שלא הגיעו לטמ"כ.

התבקשתי למחוק את הפוסט כי הוא "לשון הרע". הסברתי שלא אמחק את הפוסט, מקסימום אבהיר, ושמה שצריך להדאיג את הקופה זה לא התדמית שלה, אלא - החוויה של המטופל שמגיע אל המרפאה, ומקווה שגם אם הוא במסגרת טיפול מרפאתי כפוי, עדיין יקבל יחס מכבד, ועדיין לא יעשה שימוש בתרופה שהוכחה כמזיקה. בתחושה שלי, כאשר התעלמו מן המכתבים שלי, הם הפגינו אדישות וחוסר אכפתיות לחווית המטופלת. כשטרחו להשיב רק לאחר הפוסט הזה, הם הצהירו על סדר העדיפויות שלהם- הדימוי שלהם, ולא חווית המטופל. יש הרבה חשבון נפש לעשות. איום בתביעת לשון הרע אינו תחליף לחשבון נפש. המטופל וחווייתו הם חשובים. לא הדימוי של הקופה. הדימוי של הקופה לא צריך איומים בתביעות לשון הרע, אלא יחס מכבד למטופלים. מטופל שקיבל יחס מכבד לא שוכר עו"ד.

מה שכן חשוב לי להבהיר עוד: הפוסט שכתבתי, הוא פוסט. הוא לא מכתב רשמי לגורם זה או אחר. הוא מכיל סוגיות רבות. תיארתי גם את האופן שבו, כשאדם מסרב, במסגרת אשפוז כפוי, לכדור, מפשילים את מכנסיו בכוח ומזריקים לו. זה אונס לכל דבר ועניין. חשוב לי להבהיר כי למיטב ידיעתי ומתוך נסיוני, סיטואציה כזו שהיא אונס לכל דבר ועניין אינה מתרחשת במרפאות, במסגרת טיפול מרפאתי כפוי, ולא היה כל נסיון לרמוז בפוסט שזה מה שנעשה במרפאה.

למיטב ידיעתי, המרפאות מפעילות סנקציות ולחץ מסוגים שונים, שהוא פסול כשלעצמו, אבל - לא תופסים אדם בכוח ומזריקים לו, וטוב שכך. אין צורך לקבל פרס על כך שאתה יחסית בסדר. יחסית, כי אפשר להיות יותר בסדר.

במקרה הזה, הלקוחה שלי ביקשה לקבל טיפול. ביקשה להגיע למרפאה. היא רק ביקשה, ובצדק גמור מבחינתה, לוודא מראש שלא יכפו עליה באיום או מניפולציה, את הזריקות שגרמו לה בעבר נזק מוכח (רמות פרולקטין גבוהות מאד בדם, עד כדי סיכון הבריאות).

למה צריך להשתמש באיום מרומז, בכדי לגרום לאדם לשתף פעולה עם הטיפול ("נדווח לפסיכיאטר המחוזי" - קצת כמו "חכה חכה עד שאבא יחזור, אני אספר לו שבילגנת את החדר ולא עשית שיעורים")- כאשר כל מה שהם היו צריכים זה לגלות אמפתיה לחשש ממשי של הלקוחה שלי, שתרופות מסוימות גורמות לה לעודף פרולקטין בדם ולנזק רפואי.

אם מלכתחילה הם היו בוחרים בהקשבה, אמפתיה, וביישום הכלל "ראשית לא תזיק", לא הייתי מגיעה לכתיבת הפוסט, והם לא היו צריכים את דמעות התנין "זו לשון הרע".

אבל הם בחרו להתעלם מן התלונות המוצדקות של הלקוחה אשר הובעו באמצעותי, וקפצו ישר להודעה רשמית של "נדווח לפסיכיאטר המחוזי", שדומה לאיום של האמא על הילד שלא עושה שיעורים "אז אני אדווח לאבא", ואם אבא הכה בעבר הילד חושש, אפילו שזה "רק" דיווח "תמים" לכאורה.

אז זהו, חשבון נפש- כן, איום בתביעת לשון הרע- נו באמת? פשוט תעשו חשבון נפש.

בואו נדבר על נאשם שאינו כשיר לעמוד לדין.בציבור שלנו רווח מיתוס, כאילו, "הכי טוב לצאת על אי שפיות". ישנו מיתוס, ולפיו, כא...
09/11/2021

בואו נדבר על נאשם שאינו כשיר לעמוד לדין.

בציבור שלנו רווח מיתוס, כאילו, "הכי טוב לצאת על אי שפיות". ישנו מיתוס, ולפיו, כאשר אדם עומד לדין, "לצאת על אי שפיות" זו הדרך הכי קלה.

בפועל, ל"זיכוי" מחמת אי שפיות השלכות קשות מנשוא - כליאה ממושכת במחלקה סגורה של בית חולים פסיכיאטרי, בתנאים שהם אף גרועים מתנאי אשפוז כפוי אזרחי, רישום פלילי מטריד ומכביד, וסטיגמה של "חולה נפש מסוכן", שהיא גרועה בהרבה מהסטיגמה של מי שביצע עבירה במדרג הקל, וסיים את התיק בהסדר טיעון של עבודות שירות או קנס.

ועדיין, ישנם מקרים שבהם כנגד מתמודד-נפש מוגש כתב אישום. מהו הפתרון במקרה זה?

ישנו את הפתרון הקל, אשר לא אחת, הסנגוריה הציבורית מעדיפה אותו, כי הוא חסכוני במשאבים סנגוריאלים: "להסכים" לעובדות כתב האישום, גם אם הנאשם עצמו, לו דעתו נשאלה, הייתה מתנגד לכך, או טוען להגנות או לסייגים, ולבקש הפסקת הליכים או זיכוי מטעמי אי שפיות.

עד כאן, זה - במקרים מסוימים (תלוי בתוכן כתב האישום ובנסיבות נוספות של הנאשם) - זה פתרון רע לנאשם. יש מקרים שבהם, לו התמודד הנאשם עם כתב האישום לגופו, מצבו, בסופו של יום, היה טוב יותר. יש מקרים אחרים שבהם, גם אשר הנאשם מוגדר כבלתי כשיר לעמוד לדין, ישנה אפשרות, מבחינה משפטית, להיאבק על חפותו - מטעמים אחרים שאינם "אי שפיות" (שכן זיכוי מחמת אי שפיות הוא כתם - הן במרשם הפלילי והן בחברה), כגון:

הגנה מן הצדק, זוטי דברים, סייגים נוספים בחוק העונשין שאינם "זיכוי מחמת אי שפיות", כגון הגנה עצמית, אם כך היו פני הדברים, וככל שהמאבק על החפות אינו מצליח (כך זה מתרחש במרבית המקרים במשפט הישראלי), אז, כקו הגנה שני, חוזרים להגנת "אי שפיות".

זיכוי מחמת "אי שפיות" הוא זיכוי סוג ז'. הוא זיכוי רע לנאשם. הוא זיכוי שדן את הנאשם לשנים ארוכות במחלקה סגורה, שם הוא מתבקש לחזר על הפתח של הועדות הפסיכיאטריות בתקווה שישחררו אותו (והן לא תמיד עושות זאת, גם אם אינו מסוכן, זה עניין לפוסט נפרד), הוא זיכוי שמשאיר כתם עמוק וקשה במרשם הפלילי, שכן, נכתב כי הזיכוי הינו מחמת ליקוי, וכל מקום עבודה שמתנה את קבלת האדם לעבודה בגיליון פלילי "ללא רבב", יבין שאין לו עסק עם 'סתם' עבריין, אלא עם עבריין מטורף, כלומר כזה שלא שלט במעשיו בעת ביצוע העבירה, וכי - בכל רגע שישתחרר לו הבורג, הוא עלול לבצע *שוב* את אותה עבירה.

או במילים אחרות: בעוד שמקום עבודה יהא נכון, במקרים מסוימים, לקבל אדם חרף עברו הפלילי המינורי, אף מקום עבודה לא ייקח את הסיכון של העסקת אדם ש"זוכה" מחמת אי שפיות:

כי הסטיגמה החברתית לגבי מתמודדי נפש, או - בלשון החברה 'הבלתי שפויים', הינו - של אנשים בלתי צפויים העלולים בכל רגע להתפרץ בלא שליטה. אף מקום עבודה לא יסתכן בהעסקת אדם ש"זוכה" מחמת אי שפיות. אבל - בנסיבות מסוימות - ישנם מקומות עבודה שיסכימו להעסיק אדם מתאים גם אם יש לו עבר פלילי מינורי, כל עוד שמבינים שזו עבירה ברף הנמוך של העבירות, אשר בוצעה בסד נסיבות מסוימות, ולא תבוצע שוב. ראו למשל את הכנסת, מקום עבודה עם תנאים מעולים, וכמה בעלי עבר פלילי מחזיקים שם במשרה עם שכר נפלא ופנסיה נהדרת. אבל לא רק.

או במילים אחרות, מחקרים הראו שהסטיגמה על מי שנחשב 'לא שפוי' רעה מן הסטיגמה של מי שהוגדר כעבריין זוטא, ולכן, "זיכוי" מחמת אי שפיות, כשמדובר בעבירות שהן ברף הנמוך, הוא - במקרים מסוימים - הפתרון הכי גרוע לנאשם. הפסקת הליכים אף גרועה יותר, כי היא מלווה בסטיגמה קשה, בשלילת חירות לא אחת, וגם בסיכון לחידוש ההליכים.

למי בכל זאת, הפתרון של זיכוי מחמת אי שפיות, עוזר?

כי לנאשם הוא לא מסייע במאום, בנסיבות מסוימות, ובפרט של עבירות ברף הנמוך.

התשובה היא - זיכוי מחמת אי שפיות מסייע למערכת המשפט הפלילית.

זהו פתרון מצוין לבתי המשפט שקורסים מעומס. למה לטרוח ולדון בשאלה אם נאשם ביצע את העבירה, כולל היסוד הנפשי והעובדתי, ולבזבז משאבים שיפוטיים על מתמודדי נפש, כשאפשר פשוט לסיים את ההליך ברבע שעת דיון, במהלכו כולם מסכימים כי הנאשם לא שפוי, "יזוכה" מחמת אי שפיות, וישלח אחר כבוד, במסגרת אותו "זיכוי", לאשפוז כפוי ממושך, שם הוא יאלץ לשבור את הראש אל מול הוועדות, שלא תמיד טורחות להקשיב למה שיש לו או לסנגור לומר???

זה גם פתרון קל לסנגוריה הציבורית. הסנגוריה הציבורית, שמייצגת ב 90% מן התיקים הפליליים במדינה, קורסת מעומס, והיא לא זקוקה שזכויות מתמודדי נפש יטילו עליה עומס נוסף.

לא אחת, הרבה יותר קל, גם כאשר לנאשם יש קו הגנה טוב, פשוט לדפדף את התיק ולחסוך זמן עבודה יקר, שעדיף שיוקדש לנאשמים 'רגילים' שאינם מתמודדי נפש, ופשוט לקצר את זמן העבודה ולהסכים לכך שהנאשם לא שפוי ושהוא ביצע את העבירה, להסכים להפסקת הליכים או לזיכוי מחמת אי שפיות, ולסמן וי על עוד תיק שנסתיים באופן יעיל ומהיר. סנגורים ציבוריים מקבלים שכר טרחה לכל דיון בבית משפט, בהתאם לסוג העבירה.

אם הם מעלים טענות לגופו של כתב האישום, ומשקיעים שעות אינסופיות, או אם אם יסתפקו "רק" בהפסקת הליכים מחמת אי שפיות, או בזיכוי מחמת אי שפיות, זה לא משנה, הם יקבלו את אותו השכר לכל ישיבת בית משפט. כמובן שעדיף, מבחינת חסכון בזמן עבודה, וכשממילא כל סנגור ציבורי מוצף בעשרות תיקים, ללכת על הקו של אי שפיות - בין אם זו תוביל להפסקת הליכים או ל"זיכוי" שמטיל על הנאשם סטיגמה קשה לשארית חייו וגם שולל את חירותו: השכר הוא אותו שכר על כל קו הגנה, ואין סיבה לסנגור ציבורי שעמוס בעבודה, וקורס מעומס תיקים, להשחית את זמנו על נפגעי נפש, כשיש די והותר נאשמים 'רגילים' שניתן להקדיש להם את הזמן, וגם הזמן הזה אינו מספיק ביחס לעומסי העבודה של הסנגוריה הציבורית.

או במילים אחרות: הפסקת הליכים, או זיכוי מחמת אי שפיות, טובים למערכת: כשהמערכת קורסת מעומסים, כשהשולחנות מתפוצצים מתיקים, אין באמת צורך להשחית עוד זמן לריק, ולקרוס מעומס, בגלל זכויות של מתמודדי נפש להגינות בהליך הפלילי. זה לא ממש חשוב וזה סתם שואב זמן, שאינו מצוי בידי המערכת.

אבל במאמר שאני מצרפת כאן, אני מציעה פתרון נוסף: סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, מאפשר - כאשר הנאשם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, ללכת בדרך שלישית, נוספת:

במקרים כאלו, הסנגור יכול לטעון לחפות הנאשם, שלא מחמת אי שפיות, ואך ורק אם הנאשם לא מזוכה, כלומר, אם קו ההגנה שמנסה לטעון לחפות הנאשם מטעמים שונים, נכשל, אפשר תמיד לחזור להפסקת הליכים מחמת אי שפיות, כלומר, אפשר להלחם על חפותו של הנאשם, וכמו שאמר פעם מישהו "ומקסימום זה יצליח". המשפט הזה מבטא את קו ההגנה של נסיון להיאבק על חפות הנאשם שהוגדר כלא כשיר. זה צעד שיש בו רק סיכוי, ואין בו סיכון.

שוב, זה קו הגנה בעייתי במקצת. הוא אולי מסייע לנאשם, אבל הוא גוזל משאבי זמן, הן מבית המשפט, הן מן הסנגוריה הציבורית, והן מן התביעה המשטרתית: כל אלו, מערכות שקורסות מעומסים, שמבקשות 'לתקתק את העבודה' ולסמן וי, לפעמים על חשבון החוליה החלשה ביותר: נאשם שהוא מתמודד נפש.

הגיע הזמן לפתח מודעות ביחס לזכויות של מתמודדי נפש בהליך הפלילי: נכון שהמערכת עמוסה, ורוצה לסמן וי על עוד ועוד תיקים, ולתקתק את העבודה, אבל, במקרים לא מעטים שבהם נתקלתי, שיקולי היעילות ו'דפדוף התיקים' באים על חשבון זכויותיהם של מתמודדי הנפש להליך פלילי הוגן.

אני חושבת שמתמודד נפש הוא כאחד האדם. הוא זכאי להגינות בהליך הפלילי. אני לא מסכימה עם האמירה, ששמעתי לא אחת מן המערכת, שהוא "ממילא" דפוק, אז - למה להתאמץ ולהוביל לזיכוי שלו??? אני חושבת שבהליך הפלילי, למתמודד נפש יש זכות לזיכוי מלא, ולא לזיכוי מסוג ז', קרי, זיכוי מחמת אי שפיות.

ברור לי שבשיטת המשפט הישראלי, זו שאיפה שלא תמיד ניתן להשיג אותה. שהיא לא תמיד ברת השגה.

אבל אני חושבת, שכל מתמודד נפש זכאי שהסנגור ינסה לנקוט בדרך הזו, כפי שהיה פועל כאשר עסקינן בנאשם 'רגיל' (כלומר סתם עבריין זוטר, לא איזה נפגע נפש), אני חושבת שזה עניין מהותי של שוויון - ברוח אמנת האום בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, אני חושבת שכבודו של נפגע נפש מחייב כי הסנגור ינסה להוביל לזיכוי מלא שלו, מקסימום הוא יצליח.

כאמור, בהינתן סעיף 170 לחסד"פ, 'כשלון' של הסנגור בהובלה לחפות מלאה, אינו מסכן את הנאשם, שכן תמיד ניתן לחזור להפסקת הליכים, ובננו, בישראל, עם אחוזי ההרשעה הגבוהים, הובלה לזיכוי מלא - אינה עניין של מה בכך. אבל - כבודו של הנאשם נפגע הנפש מחייב כי הסנגור יתאמץ עבורו, כפי שהיה מתאמץ עבור כל אדם אחר, ולא ינסה לחסוך זמן עבודה וזמן מערכתי - במחשבה שהנאשם נפגע הנפש ממילא "דפוק" (משהו ששמעתי לא פעם ולא פעמיים בשיחות בלתי רשמיות) - ולכן "חבל על המאמץ".

התפיסה שנפגע נפש הוא ממילא "דפוק" (שמעתי את זה בכל מיני ואראציות בשיחות עם המערכת), ושחבל ולהתאמץ להוביל לזיכוי מלא ("את חושבת שרק בגלל זה הוא יוכל לעבוד בעבודה מכובדת יום אחד" כך אמר לי תובע משטרתי בלעג, או "יהיה לו כתם בכל מקרה, לא משנה אם זה יהיה כתם חום או כתם סגול" - כך שמעתי מסנגורית ציבורית)- היא תפיסה סייניסטית.

סייניזם מאפיין את כל שדרות המערכת הפלילית: שופטים, תובעים משטרתיים, ואף סנגורים, המלומד, פרופ' פרלין מאוניברסיטת ניו יורק, הקדיש גלונים של כתיבה אקדמית *בדיוק* לנושא הזה.

את התפיסה הזו יש לקעקע, באמצעות מודעות וחשיבה מחדש על מושגים שחשבנו שהם מובנים מאליהם, כגון "עדיף לצאת על אי שפיות" (לא, יש מקרים שבהם זה הפתרון הגרוע ביותר), או "אז שישלחו אותו לאשפוז, זה רק יעזור לו" (לא, אשפוז כפוי ממושך מזיק), או המחשבה שנפגעי נפש הם כל כך דפוקים, שממש לא צריך להתאמץ עבורם שיום אחד יהיה להם גיליון פלילי נקי, כי הם גם כך "דפוקים" ואף אחד לא יקבל אותם לעבודה מכובדת, ו"חבל על המאמץ הסנגוריאלי".

מזמינה אתכם לקרוא את המאמר המצורף בקישור, ולחשוב מחדש על כל סוגיה של נאשמים נפגעי-נפש במשפט הפלילי.

פסיכיאטריה ומשפט - מאמרים

08/05/2021

המרכז לבריאות הנפש באר יעקוב אוהב להתגאות בכמה הוא נאור, וכמה הוא אוהב לצמצם את הכפייה שבפסיכיאטריה למינימום האפשרי, ולא לאשפז אנשים אם לא צריך. אפילו יש להם איזה מרכז בשם "חירויות", שכביכול נועד להגן על חירויות אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי מפני אשפוז כפוי.

אבל המציאות שאני רואה בשטח, היא לא אחת, הפוכה. לא אחת אני מקבלת פניות טלפוניות מאנשים שמאושפזים בבאר-יעקוב, והטענות שלהם אינן עולות עם הדימוי ה"נאור" של בית החולים, לצערי הרב.

כעת למשל, קיבלתי פניה מצעירה אשר הובאה לחדר המיון בבאר יעקוב ע"י המשטרה . עניין שבביהמ"ש העליון אסר מכל וכל בפסיקה (רע"א 5277/01)

אגב, היא הובאה לתחנת המשטרה על רקע סכסוך משפחתי, ובסכסוכים האלו, כל אחד יכול להעליל עלילות ללא קשר למציאות.

אם תגיעו לשער של בית החולים באר יעקוב, תגלו בשער בית החולים שלט יפה שאוסר על הכנסת אדם לבית החולים בניגוד לרצונו. כן, וזה כולל גם - דרך משטרה. זה אסור.

כשהסברתי זאת לאותה צעירה, והצעתי לה להסביר זאת לרופא בחדר המיון, הרופא בחדר המיון טען שזה "מותר" (לא, זה לא).

העניין הוא שלא מדובר רק בצעירה אומללה שהובאה לחדר המיון של ביה"ח באר יעקוב, באופן לא חוקי, ע"י המשטרה. לטענתה, מצבה הרפואי קשה, והיא אמורה לעבור ניתוח חשוב בימים הקרובים. אם חלילה תאושפז בכפייה, היא לא תוכל לגשת לניתוח, ותורים לניתוח בישראל זה חודשים על גבי חודשים.

פניתי בהודעת טקסט אישית למנהל ביה"ח, פרופ' חיליק לבקוביץ. הוא אמר שיטפל בכך, וזה משמח אותי לדעת שישנן כוונות טובות ורצון לטפל בכשלים בזמן אמת.

יש תחושה שמדובר במקרה הומניטרי, לא רק לא חוקי.

בואו נתפלל כי הפעם ביה"ח באר יעקוב ינהג באופן הנכון - באופן החוקי - לא להשאיר בכפייה בבביה"ח אדם שהגיע ע"י שוטרים, כי זה אסור. ובאופן ההומניטרי - לשחרר אדם שנמצא במצוקה רפואית קשה ואמור לעבור ניתוח בימים הקרובים.

אבל אם תפילות לא עוזרות, תמיד יש את הפייסבוק. שתפו - ועזרו לפייסבוק לעזור במקרה שדומה שדורש סיוע מהסיבות האנושיות הכי בסיסיות.

10/04/2021

הבוקר התפרסם ב"הארץ" מאמר, שבו מלין פרופ' גילת, פסיכיאטר, על כך שקופות החולים רואות במטופלים "צרכנים" ובמטפלים "נותני שירות". הוא קונן מרה על הרפרור הקפיטליסטי של ההגדרות האלו, והמשיך להגג על כך שיחסי מטפל מטופל אינם יכולים להקרא יחסי "נותן שירות מקבל שירות" כי המטפלים יודעים טוב יותר עבור המטופלים מה טוב להם.

המאמר מצורף בתגובה הראשונה.

לעניות דעתי (שגם נכתבה בתגובות) - הבעייה של מערכת בריאות הנפש אינה התייחסות אל המטופלים כאל "לקוחות", נהפוך הוא, זהן סטטוס שמכבד אותם ומקנה משקל נכבד לרצונותיהם. הבעייה של מערכת בריאות הנפש הינה התייחסות למטופלים כאל חפצים חסרי נשמה.

זה מתחיל מתהליך האבחון הפסיכיאטרי, תהליך שבו נעשה שימוש ברטוריקה מבזה ומחפיצה, פאסדו מדעית - כגון "מחשבות שווא", ו"מחשבות יחס"- ביטויים מבזים אשר נועדו לשלול מן המטופל (לפעמים בכפייה) את מעמדו כסובייקט אוטונומי, כאדם אוטונומי, ואשר נועדו לרמוז שדיעותיו, רצונותיו, רגשותיו, תפיסותיו - אינן ראויות לכבוד, שכן הן ביטוי ל"מחלתו".

אנו מגיעים לאבסורדיים שבהם - כאשר המטופל מתלונן שהיה קורבן לאלימות מצד משפחתו, הוא מתוייג אוטומטית כ"לוקה במחשבות שווא כלפי בני משפחתו", וכאשר הוא מתלונן על יחס לא הולם מצד הצוות הרפואי הוא מתויג כ"לוקה במחשבות שווא כלפי רופאיו". אם יש לו בעייה רפואית והוא מתלונן על כאבים מדובר ב"מחשבות שווא סומטיות" - האבחון הפסיכיאטרי, על הרטוריקה המחפיצה והמבזה שלו - לא נועד אלא - לשלול את הלגיטימיות של המטופל כסובייקט אוטונומי, ולבטל את רצונו ואת טענותיו ואת דיעותיו כביטוי ל"מחלה".

ההחפצה ממשיכה בדרך הטיפול - קשירות וזריקות. מניחים שהאדם "מקולקל" (בהתקף פסיכוטי) ו"מתקנים" אותו בזריקות- תוך חוסר הבנה שמעיד על היעדר אמפתיה, על היעדר מסוגלות לאמפתיה - שכשמזריקים לאדם בכוח, בניגוד לרצונו, כשקושרים אדם בכוח בניגוד לרצונו בכדי להזריק לו בניגוד לרצונו - תוך השפלתו וביזוי צלם האדם שלו - כשעושים את כל זה - מצלקים את האדם באופנים שמחמירים את מצבו הנפשי - הרחק מעבר לבעייה המקורית עימה הגיע לאשפוז.

מוזמנים להכנס לכתבה ולתגובות - ולהכנס לשיח ביקורתי מעניין על הפסיכיאטריה. (קישור בתגובה הראשונה).

Address

Tel Aviv
6520222

Opening Hours

Monday 10:00 - 17:00
Tuesday 10:00 - 17:00
Wednesday 10:00 - 17:00
Thursday 10:00 - 17:00
Sunday 10:00 - 17:00

Telephone

0504421948

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when ענבל בר-און, עורכת דין posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to ענבל בר-און, עורכת דין:

Share