06/05/2024
יום השואה 6.5.24
הדור השני והשלישי לשואה הם אלה אשר יישאו את לפיד הזיכרון מעתה. מה קורה כשהדור השני מגלה שלא סיפרו לו דברים חשובים? על כך בסיפור שכתבתי
*האח האובד* מאת אפרת ישראלי
את האח גילה חיים לאחר פטירת דודתו סוניה, אחותו היחידה של אביו, שהייתה אלמנה שנים רבות וחשוכת ילדים. חיים היה היורש היחיד של הדודה, איתה הידק את הקשר לאחר שאמו נפטרה בשנות הארבעים לחייה. בעת שמיין את החפצים בדירתה, מצא אלבום תמונות במדף עליון בארון חדר השינה. בדפדוף באלבום נחשפה בפניו תמונה של מה שנראה לו כאביו בצעירותו, ולידו אישה מחזיקה תינוק בחיוך קורן. בתחילה לא היה בטוח שאביו הוא זה, שכן האב לא הביא עימו תמונות משם, אבל אחרי עיון ממושך הבין שזה האב וזוהי משפחתו הראשונה.
על קיומו של הבן – אחיו של חיים - לא דיבר האב מעולם. גם לא סיפר הרבה על הקורות אותו בתקופה שבה המין האנושי שינה פניו למשהו שקשה להגדירו. רק רמיזות הפריח אביו לחלל האוויר לעיתים רחוקות, כשהתפקע מלהכיל, כבועות אויר שברחו מקומקום רותח. באחת מאותן פעמים התברר לו שאביו היה נשוי בחייו הקודמים שנקטעו באחת, כשאשתו הראשונה הופרדה ממנו ועשתה דרכה ללועו הפעור של המוות.
חיים התאפק בכוח כמה ימים עד שלבסוף החליט להראות לאביו את התמונה. אביו סבל מליקויים בזיכרון לטווח קצר, ומדי פעם היה מתנתק מהכאן ועכשיו, אבל הזיכרון למרחקים היה חד ופעל מצוין. כשחיים הגיע לבית האב פתח לו את הדלת המטפל ההודי, שהוביל אותו לחדר השינה. "היום אבא לא מרגיש כל כך טוב," המטפל החווה לעבר האב שישב במיטתו שעון על כריות. "הוא לא רוצה לרדת למטה בשום אופן," הוסיף מבלי שנשאל.
האב התעורר מנמנומו והביט בחיים בעיניים שואלות, וחיים ביקש ממנו לרדת מהמיטה ולבוא לשבת עימו בסלון. "לא עכשיו עוד מעט," האב ניסה להתחמק וביקש מחיים לשבת לידו. חיים הביא כסא מפינת האוכל והתיישב ליד אביו, מפטפט איתו על ענייני יום יום עד שאזר אומץ להראות לו את התמונה. אביו אחז אותה בידו וחייך לעצמו חיוך גדול, אך כעבור זמן קצר החוויר והתחיל להתנשם בכבדות. הוא נשען אחורה על כריתו, עצם את עיניו, וישב מאובן למשך דקות ארוכות. אחר כך ביקש כוס מים, לגם לגימה קטנטונת, ודיבר ביידיש, מה שעשה לעיתים קרובות באותה עת. במשפטים שבורים סיפר על נישואיו, על אשתו הראשונה, ועל הבן הזה שנולד שנה לאחר החתונה. התינוק הכניס לחייהם אור ושמחה, על אף שבעת שנולד כבר ידעו שהעתיד לא ברור, ושהעולם כנראה לא יקבל את פניו בזרועות פתוחות. חיים התאפק בכל כוחו מלשאול את אביו מדוע נמנע כל השנים מלספר על הילד הזה; הרי הוא גם אחיו, לא רק בן שאבד.
חיים שיתף את אשתו בעניין התמונה רק לאחר שדיבר עם אביו; כשסיפר לה היא נרעשה ואפילו התייפחה, ושאלה מדוע לא אמר לה משהו עד עכשיו. לא היה ברור לחיים האם הבכי שלה שיקף את העלבון על שלא סיפר, או שהיה לגופו של עניין, אך בכל מקרה הוא ניסה לפייסה שהבעיה היא אצלו והוא אשם. בחלוף הזמן העדיף לא להמשיך ולדוש בנושא ודחק אותו הצידה; הרי הוא עסוק בעבודה, במשפחה, ובטיפול באביו שמצבו הידרדר במהירות ויש לו מספיק טרדות.
כחודשיים לאחר שאביו נפטר חיים פנה לעורך דין, חברו מילדות, שיטפל בקבלת צו ירושה. החבר הזמין אותו למשרד לשם חתימה על טופס הבקשה, ומסר לידיו את המסמך כדי שיוודא שכל הפרטים נכונים. כשהגיע לסעיף ששאל כמה ילדים נולדו למנוח, הרגיש כאילו יד נעלמה מהדקת את ליבו במצבטי ברזל. הוא הביט בחבר ודיווח בקול עמום ולאקוני על האח שמת בעודו פעוט.
"איך קראו לילד?" שאל אותו החבר, וחיים נאלם. הוא מעולם לא שאל את אביו מה היה שם בנו הראשון, ועכשיו כבר לא היה את מי לשאול.
חיים היה בן שישים, ואחיו המת היה צריך להיות עכשיו כבן שישים ושבע. שבע שנים הפרידו ביניהם, שנים שעליהן הייתה לחיים ידיעה מעורפלת בנוגע לקורות אביו ומשפחתו. לילה אחד התעורר בבעתה ושאל את עצמו אם שמו הוא כשם אחיו. אם כך הדבר, הרי יכול להיות שחיים היה מבלי ידיעתו כל השנים יד זיכרון, מצבה מהלכת. הוא ציווה על עצמו להפסיק להתייסר ולהתלבט בנושא, אך הבין שלא יוכל לעשות זאת; הוא היחיד שנותר לזכור, והזיכרון לא שלם בלי שם האח. הרי היה פעם אדם כזה בעולם, ועכשיו איננו עוד, וצריך להבדיל אותו מאחרים, לפחות בשם.
אשתו של חיים הרגישה שמשהו לא טוב עובר עליו והוא לא משתף אותה; תחילה חשבה שמדובר במשבר גיל השישים, שיעבור כמו אלה שהיו בהחלפות הקידומת הקודמות, אך כעבור זמן הבינה שמה שמטריד את חיים הוא אחיו, העומד ומביט מהצד השני של הגדר ומחכה שיבחינו בו. אסור להשאיר את הדברים תלויים ועומדים בצורה כזו ויש לבדוק לעומק, אשתו של חיים הבינה לאחר שנים רבות של מגורים באותו חדר שינה. היא הציעה לו לנסות ולברר עוד פרטים על משפחתו והוא נעתר. במשך חודשים רבים חיפשו חיים ואשתו אחר ניצולים שיוכלו אולי לשפוך אור על האח שנותר במחשכי התופת. הם פנו ליד ושם ולבית התפוצות, דיברו עם אנשים שחשבו שיוכלו לעזור, אך לבסוף הבינו שהיות ואביו התגורר בעיירה קטנה לא נותר את מי לשאול.
כמוצא אחרון פנתה אשתו של חיים ללא ידיעתו לעמותה המטפלת בניצולים ובדור השני והשלישי, ושאלה לעצתם. המתנדבת אמרה לה בטלפון, שאולי כדאי להם לבוא לפגישת ייעוץ.
"יש לא מעט בנים לניצולים, שהייתה להם פעם משפחה שהושמדה ונעלמה," אמרה להם היועצת בפגישה. "לעיתים הניצולים הסתירו את עובדת משפחתם הקודמת מהמשפחה החדשה, לפחות מהילדים. יש נטייה לשפוט את ההורים שהעלימו את המידע הזה," הוסיפה, "אבל הרי אין כאן חוקים ברורים. אין כאן אסור ומותר, ואין מומלץ ולא מומלץ. כל אחד מהניצולים נשאר אז לעצמו ולחייו... כך שאתה לא יוצא דופן," ניסתה לעודד את חיים.
הוא דווקא כן הרגיש יוצא דופן, ואפילו חש זעם שקשה היה לו לכבוש מלווה במבוכה על שכך הוא מגיב.
"אז מה אפשר בכל זאת לעשות?" אשתו הפנתה ליועצת מבט מתחנן.
"אפשר לבוא לכאן לשיחות עם המתנדבים שלנו, שחלקם גם פסיכולוגים. אולי זה יעזור לְךָ," היא שלחה חיוך אמפטי לחיים. תוך כדי שתיקה מהורהרת מכיוונו, אשתו שאלה את היועצת אם יש קבוצת תמיכה לאנשים במצבו של בעלה; הרי היועצת בעצמה אמרה שיש לא מעט אנשים כאלה. היועצת ענתה שככל הידוע לה אין קבוצת תמיכה מיוחדת כזאת, אבל זה יכול להיות רעיון לביצוע. היא תבדוק ותחזור אליהם.
כעבור שבוע התקשרה אליהם היועצת, ואמרה שפתחו קבוצת תמיכה לאנשים מסוגו של חיים והוא מוזמן להירשם. להפתעתו התמלאה הקבוצה בתוך שבועיים, ונקבע תאריך לפגישה ראשונה של הנרשמים. מנחת הקבוצה שלהם הייתה צילה – פסיכולוגית קלינית שפרשה זה מכבר מעבודתה במחלקה הסגורה בבית חולים לפגועי נפש. בפגישה הראשונה הציגה צילה את עצמה, וכל אחד מהמשתתפים סיפר בקצרה את הסיבה שבגללה נרשם לקבוצה. המשתתפים הבחינו מהר למדי שצילה היא אישה רצינית עם גרעון חריף בחוש ההומור, שהתייחסה לנושא לשמו באו בכובד ראש, אך מאידך הייתה יסודית וידעה כיצד לשאול את השאלות הנכונות.
אחרי כמה פגישות הסתבר שחלק גדול מחברי הקבוצה לא ידעו את שמות אֲחֵיהֶם שנספו, והמשתתפים התחילו להיפתח ולהרגיש בנוח זה עם זה. הם התייחסו למצבם בהומור והעלו רעיונות בהתאם; אחד הציע לקרוא להם "מסדר האחים הלא נודעים". אחרת הציעה לנטוע יער מטעם קק"ל, ששמו יהיה "יער האחים שנשכחו". היה אפילו משתתף אחד, שהגניב פה ושם כמה בדיחות והלצות הרלבנטיות לנושאים שעליהם דיברו, והפגישות הפכו להתכנסות קלילה ובלתי מחייבת. המשתתפים הדגישו בפני צילה שכיף להם לבוא, ואף רצו להביא גם את בני ובנות הזוג.
באותו שלב הרגישה צילה שהדברים נשמטים לה מבין הידיים, ובמקום קבוצת תמיכה קמה כאן התארגנות חברתית. היא החליטה לפנות להנהלה להתייעצות, והוזמנה לפגישת סוף השבוע המסכמת ביום חמישי בערב. בפגישה סיפרה לחברי ההנהלה את קורות הקבוצה, מנקודת מבטה המקצועית לעילא. בסופו של דבר, לאחר דיון ארוך, הוחלט שלא מתאים להמשיך להקצות משאבים לפגישות הקבוצה, ועליהם לקיים פגישה אחרונה ומסכמת. "אני בעצמי אבוא לפגישה הזאת, ואודיע להם שהם לא צריכים אותנו ויכולים להמשיך להתכנס לבד," מנהל העמותה הכריז בחגיגיות והודיע שהישיבה הסתיימה. הוא ליווה את צילה לדלת חדר הישיבות ופנה אליה בחיוך. "הצלחה כזאת מהירה עוד לא הייתה אצלנו," החמיא לה, "ואני מחכה להמשיך לשתף איתך פעולה." היא הנהנה בשתיקה וזוויות פיה נשארו ללא זיע.
