31/03/2026
היו זוג מקסים, דנה ואורי. חיים טוב כאן, בישראל. ילדים, עבודה, שגרה. ובין לבין, גם דירה קטנה בברצלונה. לא משהו דרמטי, השקעה חכמה, קצת שמש ספרדית ללב.
כמו אנשים אחראיים, הם ערכו צוואה בישראל. מסודרת, ברורה, מדויקת. הכול מחולק, הכול כתוב. תחושת ביטחון מלאה: “סגרנו את הפינה”.
כשאורי נפטר, הכרתי את דנה.
דנה, בתוך מציאות רגשית לא פשוטה, פונה להסדיר את העניינים. בישראל, הדברים מתקדמים. יש צוואה, יש הליך, יש סדר.
אבל אז מגיעים לספרד.
פתאום, אותה צוואה “מושלמת” לא באמת מספיקה.
הבנק הספרדי לא מתרשם מהמסמך הישראלי.
הרשויות דורשות הליך מקומי.
תרגומים נוטריוניים.
אישורים.
בדיקות.
והתאמה לדין הספרדי, שלא תמיד חופף למה שנכתב.
הזמן מתחיל להימתח.
הבירוקרטיה מתעבה.
ודנה מוצאת את עצמה, במקום להתמודד עם האובדן, מתמודדת עם מערכת זרה, בשפה זרה, עם כללים אחרים.
והכל, למרות שהייתה צוואה.
בשלב מסוים היא שואלת אותי את השאלה הכי פשוטה:
איך יכול להיות שעשינו הכול נכון וזה עדיין כל כך מסובך?
והתשובה כואבת בפשטותה:
עשיתם צוואה אחת.
אבל היו לכם חיים בשתי מדינות.
אילו הייתה גם צוואה ספרדית, ממוקדת רק לנכס בברצלונה
ההליך היה מתנהל שם, לפי הכללים המקומיים, במהירות יחסית, בלי “לתרגם” את ישראל לספרד.
זו לא שאלה של יותר ניירת.
זו שאלה של התאמה למציאות.
כי צוואה לא נועדה רק להיכתב , היא נועדה להתממש.
וכשנכסים נמצאים מעבר לים,
גם התכנון צריך לחצות גבולות.
לפעמים, דווקא פיצול נכון לשתי צוואות
הוא מה ששומר על שלמות הרצון.
יש לכם נכסים מעבר לים? דירות, חברות, מניות, מגרשים?
דברו איתי ונפצל צוואות.
בצילום אחד המסלולים הכי יפים שעשיתי בספרד קמינו דה סנטיאגו 🥰
#צוואות #נכסים #סיפורימשרד
