22/06/2025
היום החלטתי שאני הולכת למשרד
למרות המצב ואולי בגללו.
לא היו לי תירוצים. אין לי ילדים קטנים, הבית שלי תודה לאל עומד על תילו ובסמוך למשרד שלי יש ממ"ק.
ידעתי שאם אשאר בבית אצמד לחדשות ואצא מדעתי. אז החלטתי להעמיד פנים שהכל בסדר.
נכון אני חולה. אולי חטפתי קורונה (לא בדקתי) אבל מאז ומתמיד כשאני חולה אני גם עובדת.
כשיצאתי מהאוטו והלכתי לכיוון הבניין בו נמצא המשרד שלי היתה לי תחושה חזקה של יקום מקביל.
מכל עבר נשמעו רעשים של בניה (ליד המשרד שלי בונים בניני דירות וגם בניין גדול לדיור מוגן), פועלים עבדו, טייחו, רצפו, טפסו על פיגומים כאילו לא קרה מאומה. כאילו לא קיימת אפשרות שבמטח הבא הבניינים הללו יחטפו פגיעה ישירה.
בית הקפה שממול למשרד שלי היה מלא באנשים שפתחו את הבוקר בנחת. מי במחשבו, מי בקפה לאטה עם חברה, מי עם הכלב.
הסופר היה פתוח, גם השווארמה והפיצוציה ובשדרה הלכו אנשים בנחת עם הכלבים נהנים מרוח קלילה של בוקר יום ראשון.
כאילו לא קרה כלום. כאילו אין במדינה הזו 2000 אנשים חדשים חסרי בית. כאילו אין 23 אנשים חיים ששבויים במנהרות החמאס בעזה. כאילו בעל הבית האירני לא השתגע.
פשוט יקום מקביל.
ואולי יש משהו טוב בהתנהלות הזו כאילו כלום לא קרה. אולי ההדחקה וההכחשה הזו היא מקור החוסן שלנו. הרי אם נחשוב בהגיון, פשוט לא נעשה כלום כי בכל רגע נתון אפשר לחטוף פגיעה ישירה לממ"ד ולסיים את החיים בחלקים קטנים.
ואולי העובדה שאני מתעקשת ללכת למשרד ועוד משהו מתעקש ללכת לעבודה היא זו שמחזיקה את הכלכלה שלנו בחיים במצב מלחמה מתמשך.
אז חזקו ואמצו חברים וחברות שלי ואל תשכחו את החטופים ואת ההרוגים ואת כל אלה שמשלמים מחיר יקר בגין ההגנה שלנו.