07/04/2021
אבי, בנימין גרינפלד, יליד 1930 סאטומרה, היה ניצול שואה. שורד שואה. אבי מסר כ – 8 שעות עדות מצולמת ביד ושם על חייו במהלך מלחמת העולם שניה. לאחר פטירתו, כתבתי הספד לזכרו הכולל בין היתר את קורותיו בתקופה השואה, אותו הקראתי מעל קברו במלאת שלושים לפטירתו.
ההספד ארוך...ואני מצרף קטעים קצרים מתוכו.
אבי, עליו השלום, נפטר בשנת 2015 והוא בן 85. יהי זכרו ברוך.
"... בסביבה שבה גרת הקימו החיילים הגרמנים, הוורמאכט,
מחנות שמוקמו ממש בחצרות הסמוכים לביתך. אתה נכנסת לשם בלי בעיה עם השפה הגרמנית, והסתרת את זהותך. ממש הסתובבת ביניהם; ובכלל, כילד בן 13 באותו זמן אז עניינו אותך האופנועים המודרניים שלהם יותר מאשר הצבא הכובש עצמו..."
"... בתחנת הרכבת חיכו לכם קרונות של בהמות. המתינו שם חיילים גרמנים ודחסו אתכם ממש בערמות. 70 – 80 איש בקרון, כמו סרדינים, כל אחד עם מזוודה בודדת בלבד. אבא, עכשיו אתה סרדין..."
"... נסעתם במשך שלושה ימים קשים ומסויטים בקרונות לתוך שטח פולין. לא היה אוכל ומשקה וזה היה קשה מאוד. החלון היחידי היה מכוסה בגדר תיל. היה בכי וצעקות של הילדים, והייתה אווירה קשה וסירחון מזעזע. נפטרו אנשים גם בתוך הקרון. ההבדל בין חיים ומוות היה לפעמים המיקום שלך בתוך הקרון ביחס לחלון היחידי..."
"...בקצה הרמפה עמד בחור פולני יהודי. הוא ראה אותך, לקח את הכובע שלך וזרק אותו לארץ. אתה לא הבנת אבל הוא הציל לך את החיים. הכובע היה סימן ההיכר לגיל האמיתי שלך - 14. גיל שכולו מוות..."
"... על הפלטפורמה התקדמת עם מאות אחרים. הגעת למנגלה והמתורגמן שאל אותך בן כמה אתה. ואתה בן 14 בקושי. ענית לו ישירות בגרמנית וגם אמרת איכ בן זיבצנ יארה אלט. אני בן 17. איכ בין מכניקר – אני מכונאי. היית קצת גבוה והמעיל שיווה לך מראה מבוגר יותר. מנגלה סימן שתלך שמאלה – שמאלה !!! כלומר לחיים.
ראית כבר אז את הקרמטוריום ואנשים שהיו שם אמרו כאן שורפים גופות של אנשים. היה פיח שחור וריח נורא באוויר.
נכנסת למחנה בירקנאו. ברוך הבא לגיהינום...""
"... עוד באותו יום הצעידו אתכם מבירקנאו לאושוויץ. צעדת המוות. ושוב צעקות ומכות של הגרמנים.
אחרי כשעה ורבע הליכה הגעתם לאושוויץ. ואז צחוק הגורל - את פניכם קיבלה תזמורת מנגנת, והשלט "ארבייט מאכט פריי" העבודה משחררת..."
"... באחת הפעמים נקראת למפקד המחנה. היה שם קצין SS שהודיע לך שאתה תהיה LAUFER לאופר – שליח ומקשר בין מפקד המחנה לאנשים במחנה וגם מתורגמן. שוב הגרמנית עזרה לך.
במסגרת תפקידך יכולת גם לצאת מהשער מחוץ למחנה העבודה, כדי למסור או לקבל הודעות מהשומרים והחיילים הגרמניים שגרו מחוץ למחנה במגורים משלהם. אפילו הגעת עד למגורים שלהם שהיו במרחק של ק"מ אחד ממחנה העבודה – סכנת נפשות לילד, שליח, שמסתובב בשטח הלוך וחזור עם פיג'מת פסים. בקלות יכלו לירות בך..."
"... מרץ 1945. הגעתם לכפר. רק אז קיבלת טיפול רפואי וחבשו אותך. ושוב הצעידו אתכם מערבה. אחרי עוד כמה ימים הגעתם למחנה של גרמנים. שוב אתה פוגש את הסמל האכזרי. הוא הכניס את כל המאה שהיו אתך לחדר אחד.
הסמל שואל אנשים – מי לא יכול ללכת ? – מי שלא יכול ניקח אותו בעגלה. אז נעמדו בערך כ – 30 איש שהרגישו שהם כבר לא יכולים ללכת והסמל אומר להם שבו קדימה בחדר. קרא גם לך ואמר לך ילד שב קדימה גם אתה.
אחד האנשים שהיה שם התחיל לספר סיפור לסמל שהוא זוכר אותו מהמחנה באוושויץ. הסמל ניהל איתו שיחה בחיוך. איך שנגמרה השיחה הסמל אמר לכל ה – 30 אנשים לשכב על הארץ.
ואז בטירוף שאין כדוגמתו הסמל המשוגע הוציא אקדח והתחיל לירות לאנשים בראש. הוציא אותם להורג שם במקום. ככה רצח אחד אחד. גם אתה שכבת על הרצפה אחרון בשורה, והוא יורה בכולם. הכל התמלא דם.
זה ששוחח עם הסמל שכב צמוד אליך. הסמל מגיע עד אליו ויורה גם בו. ממש ליד האוזן שלך. משום מה הוא לא הצליח להרוג אותו. האיש בחיים ומתחנן שלא יירה בו, והסמל תוקע בו עוד כדור והורג אותו.
גמרנו. עכשיו אני בתור. אני אחרון בשורה. זהו זה. אני שוכב ואומר שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אבל הסמל לא יורה בי...
באופן לא ברור אתה ניצל."
"... זו הייתה שנה שלמה של גיהינום עלי אדמות. מכלול של זוועות יומיומיים. שנה שעברה עליך בלי אור בקצה המנהרה. רק מנהרה חשוכה. העסיק אותך רק הקיום ושום דבר אחר..."
"... חלית במחלת לב עימה התמודדת שנים ארוכות. סבלת מתחלואים אחרים בשנים האחרונות, ולפני כשנה וחצי התעוורת.
ובכל זאת התמודדת עם הכל בצורה מעוררת יראה, וניסית לשמור על אופטימיות.
האופטימיות הגיעה אולי מתוך זה שלמדת להסתפק בשמינית ככר לחם ליום ובמרק בטעם מים חמים שחילקו לכם בבירקנאו.
רק המחלה הארורה הכריעה אותך לפני 30 יום בלבד..."
"... אבא אתה איננו, אבל אנחנו אוהבים אותך. סבתא יהודית, תמר ואני, והנכדים גל מיקה ואופק. וגם שאר המשפחה. נאהב אותך לעד..."
