04/06/2026
יש רגעים שהחיים מכוונים אותנו בדיוק למקום שאליו היינו צריכים להגיע, גם אם לקח לנו זמן.
אתמול, בפעם הראשונה, הגעתי לקבר של מורן.
שנה שלמה עברה מאז שהיא נפטרה, ולא הצלחתי להגיע. לא כי לא חשבתי עליה, ולא כי לא כאב לי. פשוט לא הצלחתי. יש פרידות שהלב מסרב לקבל, גם כשהזמן ממשיך לנוע.
ואז החיים זימנו את הרגע הזה.
אבא של מורן, בעז בן ציון, הלך לעולמו. איש תרבות ענק, סוכן השחקנים המיתולוגי שליווה דורות של אמנים והיה חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. אבל בשבילי הוא היה קודם כל אבא של מורן.
בכל פעם שהיה רואה אותי היה מחייך, עם המבטא הבולגרי המיוחד שלו, ואומר: “איזו שאפה את…” ואז היה מגיע עם ענן הבושם שלו, כזה שאי אפשר היה לפספס את נוכחותו עוד לפני שנכנס לחדר.
ואתמול, כשבאתי להיפרד ממנו, הגעתי סוף סוף גם אליה.
עמדתי שם מול הקבר של מורן וחשבתי על השנה שחלפה. על כל הפעמים שרציתי לבוא ולא הצלחתי. על כל מה שנשאר לא לומר. ועל האהבה שנשארת גם כשהאנשים עצמם כבר אינם.
ויש בי מחשבה אחת שמצליחה להעלות חיוך בתוך העצב. אני מדמיינת את מורן ואת בעז נפגשים שוב. הוא כבר בטח הספיק לעשות סדר, לארגן את העניינים, להכיר לכולם את כולם. והיא, עם הקסם שלה, כבר כבשה את כולם. וביחד הם בטח מנהלים שם למעלה ביד רמה את כל השחקנים, מלהקים הפקות חדשות ומקימים תרבות חדשה, כזו שרק הם היו יכולים ליצור.
אז אתמול באתי אלייך, מורן.
באיחור של שנה, אבל עם לב מלא געגוע.
והבנתי שוב שיש אנשים שלא באמת עוזבים אותנו. הם נשארים בסיפורים, בצחוק, במשפטים שאנחנו שומעים בראש, במבטא הבולגרי, בענן הבושם, ובכל אותם רגעים קטנים שבהם הזיכרון הופך לנוכחות.
יהי זכרם של מורן ושל בעז ברו
