23/07/2024
קהילה אחת, שני בניינים.
הם הגיעו לשם לפני 7 חודשים. להמשיך לחיות בבית המלון לא היתה אפשרות. הם רצו את החיים שלהם חזרה, לשמור על הקהילה לפני שתתפורר, כי החוסן שלהם הוא יחד. רק יחד.
הם איבדו משפחה, חברים, מכרים, את הסביבה שהכירו, את השגרה שמובנת מאליה לכולם. הסיפורים נמצאים שם בכל פינה. נדחקים בסתר בין קירות האבן, מדי פעם, במיוחד בלילות, משתחררים ומכים ללא רחם.
ברחבת הלבנים שמפרידה בין שני הבניינים, שני עצים צעירים מנסים להעניק קצת צל ירוק, זכר למרחבי הדשא שהשאירו שם.
היום ביקרתי אותם, בעיקר הקשבתי. הם מוקירי תודה לכל מי שעזר וסייע. אבל "המצב מאתגר", הם אומרים, ובלב אני לא מבין איך הצליחו למצוא מילים כה מאופקות. הם לא רגילים להיות כאלה שצריכים עזרה. אבל הכל כבר לא אותו דבר. גם הם לא מי שהיו. ועד שלא יחזרו לביתם, עד שלא יחזירו את כל החטופים בני הקהילה, עד שלא ישוקמו הבתים השרופים, הם לא יוכלו להחלים.
הדרך לשם ארוכה כל כך.
קיבוץ רעים בדרך הביתה. בינתיים הם בתל אביב.
