10/02/2026
פעמיים בשבוע אני מחליף את העניבה (או לפחות את החולצה המכופתרת) במדי ליגה ועולה לפרקט. מי שראה משחק כדורסל בליגה יודע שזה לא נראה כמו ספורט, זה נראה כמו ניסיון התנקשות קבוצתי. צעקות, פאולים, ואנשים ששכחו שקיימת המצאה כזו שנקראת 'נימוס'.
אבל שמתם לב מה קורה דקה אחרי שהשעון נעצר? אותם שחקנים שרק לפני רגע נכנסו אחד בשני, עוברים אחד-אחד ולוחצים ידיים. בלי קשר לתוצאה ובלי קשר למה שהיה על הפרקט. למה? כי זאת רוח הספורט. אנחנו יודעים להפריד בין המלחמה על הכדור לבין הכבוד לאדם שמולנו.
הלוואי והיה אפשר לראות את זה בכל סכסוך משפטי. שהיה כלל כזה שחייבים ללחוץ ידיים בסוף. אבל אתם יודעים מה? בגישור שלי אני דואג לזה. אני לוקח אחריות על המסרים ועל הדרך שבה מוצאים את הפתרון.
כי בסוף, דרך המלך היא לא רק התוצאה, היא היכולת לסיים את האירוע הזה בכבוד. גם אם לא כולם יצאו מהחדר חברים, לפחות הם ישבו שם כבני אדם.
